^א ודקדק רבינו דין זה מדכתיב שם דמיהם דמשמע לעצמו.

^ב לקמן לח, א.

^ג וכ״כ הרשב״א הריטב״א הר״ן ותוה״ר. וכ״כ בתוס׳ בפסחים יג א בד״ה מאי. וראה במחנה אפרים הלכות שלוחין סי׳ כ׳.

^ד הרי״ף טו, ב.

^ה ובריטב״א כתב בשיטת רש״י דדוקא מכרו לאחרים. וברא״ש [סי׳ ט״ז] כתב דדוקא מכרו בב״ד וכ״כ הרשב״א בשיטת הרי״ף דמכרו דוקא בב״ד, וקשה בשיטת רש״י מההיא דמצא תפילין דשם דמיהם ומניחם לאלתר, וכתב רבינו להלן בשיטת רש״י דמניח התפילין, ולשיטת רש״י איך קונה התפילין לעצמו כיון דס״ל דמכרו לאחרים, וראה בר״ן דתירץ דתפילין בי רב חבו שכיחי וקייצי דמייהו, משמע מדבריו דהחשש לשיטת רש״י דאף דהמוצא הוא משיב אבידה איכא חשש כיון דמוכר האבידה לעצמו איכא חשש דמורה התר ויקנם בזול. משא״כ בתפילין דקייץ דמיהו. ולפי״ז אי שמו בב״ד מהני ויכול לקנות אפי׳ לעצמו. ובאחרונים תירצו דההיא דתפילין כיון דדבר מצוה הוא מן הסתם יקפיד שלא יהא בדבר חשש איסור גזל.

^ו בע״ב.

^ז ובכ״י: כתב כך, וט״ס.

^ח נדרים טו, א.

^ט הביא רבינו ראיה דלאלתר אמלקין אותו קאי, וכן בסוגיתנו הלאלתר הוי על השם דמיהם ולא קאי המניחן כדפירש רש״י.

^י וכ״כ הר״ן בשיטת רש״י ואינו לפנינו. ונמצא שיטה כזו ברא״ש ובשטמ״ק בשם תוס׳ שאנץ.